אני לא מכירה אף אחת שסיפור הלידה שלה היה פשוט, בלי הפתעות ובלי דרמות מיוחדות, לכולן יש סיפור לידה שהן לא ישכחו בחיים . אבל אם חושבים על זה לא משנה מה יקרה, בכל מצב, אף אחת לא תשכח את הלידה של הילדים שלה ובטח לא את הלידה הראשונה.
אצל כל אחת ההתחלה שונה, צירים, ירידת מים , כאבי גב, אבל התוצאה היא זהה, את יודעת שזה מתחיל. הגוף שלך מסמן לך שזהו , זה הזמן, לרגע הזה חיכית תשעה חודשים ועוד שניה המחשבות והפנטזיות הופכות למציאות. רגע כזה בדרך כל יגיע עם חרדה קלה, מהכאבים, מהשינוי , מהלא נודע ומכך שאת יודעת שאת הולכת לקראת המסע הגדול של חייך, האימהות.
אני פחדנית ומעט חרדתית ויודעת שדברים עלולים להשתבש לכן החלטתי ללכת בדרך הקונבנציונאלית ובחרתי ללכת לבית חולים, למרות שאני לא מאמינה כי נשים היולדות צריכות ללכת לבית חולים מהסיבה הפשוטה שהן לא חולות, אבל בכל זאת החלטתי לא להתגרות במזל שלי ובגדול הייתה לי תחושת הבטן התגלתה כמוצדקת.
מהרגע הראשון שהגעתי לבית החולים החלטתי שאני הולכת ליהנות מהחוויה. אני ובן זוגי התחלנו את המסע בבית החולים עם ארוחת בוקר פסטורלית ופתיחה של שלוש אצבעות, המשכנו בדייט סוער בחדר הלידה עם פתיחה של חמש, אבל אז הכאבים הפכו לאינטנסיביים , הדייט הסוער שלנו הופרע על ידי כל מיני, אחים, אחיות, רופאות, רופאים, סטז'רים ממלאי שאלונים ועוד… ואני במקלחת, על המיטה , על הכדור, מגלה משמעות אחרת לגמרי למושג פרטיות. כל מה שקשור לבושה היה ממני והלאה , כל כך הרבה אנשים ראו את מבושי באותו היום שמאז באופן כללי כל עניין הערום קיבל פרופורציות אחרות לגמרי.
ואז, אחרי דחיפות, לחיצות, צרחות ותחושה שהמוות קרב, הוא יצא החוצה, מושלם והכי חשוב בוכה. הרגע הזה שיוצא לך מהגוף ייצור חי ונושם, אומנם מזכיר קטע מתוך הנוסע השמיני , אבל זהו רגע מופלא שבו את מבינה אחת ולתמיד שהחיים שלך השתנו, יש לך תינוק קסום שאת צריכה לדאוג שיהיה מאושר כל ימי חייו. ושימלא אותך באהבה שלא ניתנת לתמלול.
לא כולן מתאהבות ברגע הראשון לפעמים צריך זמן להסתגל לחייזר הקטן עם הראש הגדול והגוף הקטן, עם עיניים בוהות ופה שרק מחפש לינוק. צריך זמן להכיר ולהבין, לפעמים הרבה זמן וזה בסדר . חשוב לזכור שאת צריכה זמן רגע להירגע מחוויה המטלטלת שעברת, רגע לנשום לפני שהבלגן האמתי מתחיל, שניה לישון לפני שאת לא תוכלי לישון בכלל ושניה להבין שהרגע הגיע. את אימא.